כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גופני שלא יתרפא ככל הנראה כל ימי חייו, בית המשפט, על מנת להעריך את הפגיעה הגופנית שנותרה לו, ממנה מומחה רפואי לצורך קביעת הנכות לצמיתות.
נכות זו נקבעת על פי רשימה של תקנות שהותקנו אי שם בשנות ה-50 ועדיין קובעות גם לימינו. התקנות מנסות למפות את כל אברי גוף האדם ואת הליקויים שיכולים להיווצר בו כתוצאה מתאונה/מחלה.
כאשר תובע נבדק ע"י הרופא המומחה, עומדים לנגד עינייו של המומחה, מסמכים רפואיים כגון : צילומי רנטגן, CT, MRI וכדומה וכן הוא שומע את תלונותיו של התובע, בודק אותו פיזית אם נותרו מגבלות תנועה והוא קובע בסופו של דבר את הנכות שנותרה עקב התאונה.
ישנם לא מעט של מקרים, של אנשים שנפגעו בתאונות וסובלים מכאבים משך תקופה ארוכה, אך לכאבים אין שום ביטוי בבדיקות האוביקטיביות שעשו (צילומי רנטגן, CT, MRI), וכן אין מגבלות תנועה כלשהן ומומחי בית המשפט ברוב המכריע של המקרים, לא קובעים אחוזי נכות רק על תלונות של כאבים, אלא רק אם ישנו ממצא אובייקטיבי או מגבלות תנועה כאמור.
בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום- תל אביב ת.א 211913/02, קבע בית המשפט, באופן תקדימי כי ניתן לקבוע 10% נכות בגין כאבים וזה לאחר שמומחה בית המשפט בתיק קבע לאחר בדיקת התובע כי לא נותרה לו נכות בגין כאבים מהם סבל בגב, בצוואר ובראש.
מומחה בית המשפט נחקר בחקירה נגדית והסכים בסופו של דבר שכאבים בלבד, יכולים להגביל אדם בתפקוד היום יומי וניתן במקרים מסוימים לקבוע נכות בגינם, על אף כאמור שאין ממצא אובייקטיבי ואין מגבלות תנועה.
בית המשפט, לאחר הסכמה זו של המומחה, הסכים גם כן וקבע את נכותו של התובע גם בגין הכאבים מהם הוא סובל מאז התאונה והביא בחשבון הפיצוי של התובע מהתאונה כאילו נקבעו לו 10% נכות בגין הכאבים.
לפסק הדין - ת.א 211913/02
